"שפע"/ ארכיאולוגיה של העתיד
אוצר: עדי יקותיאלי
"מקצף גל ועננה" נבנתה העיר הלבנה (הלא היא תל אביב), שנוסדה בשנת 1909 כעיר העברית הראשונה. כבר מיומה הראשון, הוקמו מוסדות לניהול תשתיות התברואה בעיר, ביניהן, גם התשתיות לטיפול בפסולת ההולכת וגדלה לצד התפתחות העיר המהירה, והפיכתה למרכז עסקי ומסחרי.
בארכיוני העיר מופיעות עדויות לכך שמנהיגי העיר חיפשו כבר בשנותיה הראשונות, פתרונות לצמצום המפגעים בתוך העיר, אולם, הפתרון הזמין ביותר היה שינוע הפסולת לאתרים שבשולי העיר. בשנת 1926 נענה בית הספר החקלאי "מקווה-ישראל' לקול-קורא של העירייה ורכש את אשפת העיר. האשפה הובלה בעגלות לשדות 'מקווה' ושימשה חומר גלם לייצור דשן. עם השנים הלכה וגדלה כמות הפסולת העירונית וגם הרכבה השתנה. עלייה ברמת החיים יצרה ריבוי של מוצרי זכוכית, מוצרי מתכת וחומרי אריזות שונים שמנעו ייצור דשן איכותי. לאור זאת, הסכם חדש אילץ את העירייה לשלם לכפר החקלאי סכום מכובד על מנת להסדיר שטח מגודר ומפוקח ולהקצות מאמצים להפרדת אשפה שניתנת למחזור.
"שפע" היא תערוכת נושא העוסקת בממצאי החפירה הארכיאולוגית במזבלה הראשונה של העיר תל-אביב במקווה ישראל. גילוי המזבלה, בשדות הכפר החקלאי מקווה-ישראל בשנת 2015 איחד צוות מחקר מגוון מתחומי התרבות, הארכיאולוגיה, ההיסטוריה, והגיאולוגיה בהובלתה של פרופ' תמר אלאור מהאוניברסיטה העברית, יחד עם מומחי פסולת וחינוך סביבתי מפארק המיחזור חירייה. הצוות המשותף שאף להבין ולתעד את אופן ניהול הפסולת בעיר המודרנית הראשונה שקמה בארץ ישראל, ולהתחקות אחר השתנות דפוסי הצריכה עם תחילת גלי העלייה ועד קום המדינה.
שכבות הקרקע חשפו פריטים שמלמדים אותנו על תרבות הפנאי בזמן שלטון המנדט הבריטי, אודות התפתחות היזמות והתעשייה, ועל טעמים וההעדפות של תושבי העיר העברית הראשונה במחצית הראשונה של המאה ה-20. הממצאים שהתגלו מתעדים 23 שנים של התפתחות העיר תל-אביב, בשנים 1926-1948 ומשקפים שינויים תרבותיים כדוגמת מעבר לרכישת מוצרי מותרות, שימוש הולך ומתגבר באריזות, מעבר משימוש בכלים פונקציונליים לשימוש בפריטי נוי ובכלים מעוטרים, ועוד.
בשנת 1948 נסגרה המזבלה והפסולת העירונית הוטמנה באתר זמני מחוץ לשטחי הכפר החקלאי עד לשנת 1952 אז הפך 'אתר חירייה' לאתר מרכזי לקליטת פסולת.
איגוד ערים דן לתברואה המפעיל את "פארק המחזור חירייה" רואה בתערוכת "שפע – ארכיאולוגיה של העתיד" הזדמנות פז לקרב את הציבור לסוגיית ניהול הפסולת, לעורר שיח בנושא הצריכה ולקדם שינוי חברתי-סביבתי.
התערוכה מבקשת לעורר חשיבה על השינויים התכופים בתרבות הצריכה המודרנית ועל כן, בתערוכה ניתן להתפעל מממצאי החפירה המוצגים באופן אסתטי ומרהיב. אולם, אוצר התערוכה לא הסתפק בהצגה זו אלא הוסיף עליהם מיצבי אמנות מרשימים של שלושה אמנים שהתייחסו לממצאי החפירה.
מוצגים ומיצבים בתערוכה:
"מבטים אל בור החפצים הדחויים" /ניל ננר, אביחי מזרחי
אתר המזבלה מעולם לא סומן במפות ועל כן אבדה נוכחותה של המזבלה בנוף והחפצים הקבורים בבטן האדמה המשיכו בתהליך הכיליון האיטי, ללא הפרעה. בשנת 2015 התגלו שרידי המזבלה באופן בלתי צפוי ומאז מתנהל מחקר חפירה ארכיאולוגית שחוקר תרבות בהתהוות; בורות החפירה הארכיאולוגית חושפים נקודות זמן של שינוי דפוסי צריכה ומאפשרים לנו הבנה טובה יותר של תהליכים חברתיים שהתרחשו בעבר ושמתרחשים בהווה. האם התובנות האלו יעזרו לנו לנבא את שיקרה בדורות הבאים?
בבורות החפירה נמצאו מטבעות, כלי נוי, מוצרי חשמל, עצמות וחרצנים, כשהרכיב הדומיננטי ביותר מבין הממצאים הינו מוצרי הזכוכית. שפע של בקבוקים חומים, ירוקים, תכלכלים ושקופים המספרים לנו על התפתחות תעשיית מוצרי הזכוכית שבארץ-ישראל. שימוש מוגבר במוצרי זכוכית מזוהה עם תחילתה של 'תרבות השפע' והמודרניזציה. כך בתקופת מחסור יחסי, העיר תל-אביב התחילה לצרוך מוצרים שנמכרו באריזות לשימוש קצר-מועד. הממצאים שהתגלו במהלך שלוש עונות החפירה, מאפשרים הצצה לחייהם של תושבי תל-אביב בתקופת המנדט הבריטי והעליות הציוניות, להתפתחות המסחר והתרבות, ולניצני היזמות התעשייתית.
בשנת 1948 נסגרה מזבלת מקווה ישראל והפסולת הוטמנה באתר זמני מחוץ לשטח 'מקווה', עד לשנת 1952 בה 'אתר חירייה' הפך לאתר מרכזי אליו מסולקת הפסולת העירונית. איגוד ערים דן המפעיל את 'פארק המחזור חירייה' רואה במחקר ובתערוכה הזדמנות פז לקרב את הציבור לסוגיית ניהול פסולת ולקדם שינוי חברתי-סביבתי.
״שלא ירבה המלך סוסים לעצמו״ ניהאד דביט, 2021
המיצב המרהיב המזכיר עבדת פסיפס, או רצפת אריחים מצויירת בולט בצבעיו במרכז החלל המרכזי של המרכז לחינוך סביבתי. רצפות מבנים המתגלות בחפירות ארכיאולוגיות מאפשרות להבדיל בין מבנים פשוטים למבנים מפוארים, בין מבני ציבור למבני מגורים, ומהוות נקודות ציון משמעותיות באתרים היסטוריים. בחפירה המתקיימת במזבלה לא תמצא רצפה בשלמותה. עובדה זו, הביאה את האמן ניהאד דביט לבחור וליצור רצפה המתייחסת לבורות החפירה במקווה ישראל. המושג "בטן האדמה" הצית את דמיונו של האמן שיצא לחפש חומרי גלם לבניית אריחים, ובחיפושיו חיפש את החומרים הנתפסים כדחויים ביותר - חומרי גלם שמקורם בבטן בעלי חיים.
במשך מספר שבועות אסף ניהאד גללי סוסים מאורווה סמוכה לביתו בעיר רמלה.
הגללים, המכילים כמות גדולה של קש, ונפוצים כחומר גלם לבנייה בתרבויות שונות נוצקו לתבנית האריחים, יובשו, ולאחר מכן נצבעו בדוגמא שהייתה נפוצה במרצפות ששימשו לבנייה בעיר תל-אביב בראשיתה.
האמן בחר בחומר הגלם הדחוי ביותר, צואת סוסים לעבור לקדמת הבמה, ולהכיר בכך שבדומה לזבל דחוי שנטיית האנושות היא להרחיקו ממנה, הוא מהווה ארכיון. הזבל מהווה ארכיון לכל מה שצרכנו וזרקנו, ואילו הצואה מהווה ארכיון חיידקי המעיד על מה שאכלנו, על מצב בריאתנו, ותפקוד גופנו. הפיכת פסולת דחוייה, והפיכתה ליצירת אמנות מקלים עלינו להישיר אליה מבט ולהכיר בכך שגם בה טמון פוטנציאל ליצירת יופי.
שמה של העבודה "שלא ירבה המלך סוסים לעצמו" נלקח מתוך פרק י"ז בספר דברים, מבטא את הערכת האמן למנהיגות המבוססת על צניעות. האם יש טעם למלך לבקש עוד סוסים לעצמו אם ברשותו רק מרכבה אחת שדרוש לה סוס אחד? האם צבירת רכוש היא מטרה לשאוף אליה, או שעלינו לשאוף ליצור חברה שמבקשת להאט את קצב צריכתה, ואת קצב דילדול המשאבים ושומרת לדורות הבאים אפשרות להמשיך ולשגשג?
ניהאד, יליד העיר רמלה, גדל בבית-לחם, ובצעירותו, היה מרותק לסוסים שחיו באורוות שהיו פזורות בשכונות מגוריו. לימים סיים את לימודי התיכון במגמת אמנות בית הספר ״תלמה ילין״, ולאחר מכן המשיך ללמוד אמנות במוסדות מוכרים בחו"ל. ניהאד הפך לאמן מוכר, יוצר בחומרים מגוונים, כאשר פיסול ועבודה במתכות, במיוחד בחוטי ברזל מהווה תחום היצירה הדומיננטי שלו. פיסול סוסים בברזל ביטא את הקשר שלו לבעל החיים האהוב, ועל כן גם בעבודה הנוכחית נבחר הסוס להוות נושא העבודה.
איור חלון, עמוס אלנבוגן, 2021
אלפי פריטים צפופים מאוירים בהומור אופייני למאייר עמוס אלנבוגן על הקיר הצפוני המתנשא לגובה של 7 מטרים ומתארים יחדיו את התפתחות תרבות הצריכה המודרנית. האיור העמוס מזכיר לנו חפצים שהקידמה הטכנולוגית השכיחה מליבנו כגון גרמופון, טלפון חוגה ופרימוס, ובה בעת, מנסה לנבא גם את הדורות הבאים של מוצרי הצריכה ואת שכבות הממצאים שיתגלו על ידי חוקרי תקופתנו בעתיד. ואכן - האם ניתן לדעת איך תיראה הארכיאולוגיה של תקופתנו? האם המגמה של מעבר ממידע מודפס למידע מאוחסן "בענן" יעלים תמונות, מכתבים, ספרים, תקליטים ויצמצם את המידע שניתן ללמוד עלינו, או שהמגמה של צריכת יתר של מוצרים עם שימוש קצר ועומס החפצים שאנו זורקים היא זו שתגבר? מה יגרום לדורות הבאים ללמוד על החברה האנושית במאות הראשונות של האלף השלישי לספירה?
בעבודה זו הציף המאייר את הדילמה האמיתית המתפתחת בקרב חברת השפע חסרת המעצורים שלנו, הצורכת בקנה מידה עצום וזורקת במהירות ובקלות. האיור הענק מתריע בנימה הומוריסטית על האפשרויות האפוקליפטיות שצפויות לנו כחברה שאינה מפנימה את ההכרח לשינוי שאנו נדרשים לו, כי אם לא כן - הארכיאולוגיה של העתיד עתידה לקבור אותנו עוד בהווה.
עמוס אלנבוגן הוא מאייר, קריקטוריסט, עיתונאי והומוריסטן ישראלי. לאורך השנים שימש כמאייר וקריקטוריסט בעיתונים רבים, התמחה באיור לקמפיינים מסחריים, ובמשך למעלה מעשור פרסם כתבות רבות וכן טור אישי. מרצה לאיור, עיצוב ואנימציה.
"זבל/לא זבל", יואב שביט, 2021
במרכז המיצב המהווה נקודת פתיחה לתערוכה עומדת משאית היסטורית ששימשה בעבר בין היתר להעברת פסולת מהעיר תל-אביב לאתרים שבשוליה. המיצב מתייחס לשני תהליכים המתקיימים בחברה המודרנית בנוגע ליחס האנושי לפסולת: הראשון הינו תהליך המיון הבלתי מודע שאנו מבצעים בכל השלכה של חפץ לפח האשפה וההחלטה האם הוא "זבל" הנדון להשלכה או שהינו מוגדר כ"לא זבל". התהליך השני מתייחס לפריטים שהוגדרו כ"זבל" והושלכו. אלו נדונים להיות מורחקים מהמרחב האישי הקרוב לנו, ומשונעים למקומות המודחקים מתודעתנו.
יואב שביט, מעצב, אוצר ואמן תושב תל-אביב-יפו, הינו יוצר רב-תחומי. שביט הינו חוקר בנשמתו .עבודותיו מתאפיינות בזיקה לערכי קיימות, ובשימוש בחומרים לא שגרתיים בשימוש חוזר. יואב נמנה על צוות אמני הבית במרכז לחינוך סביבתי בפארק המיחזור חירייה החל משנתו הראשונה (2007).
צילום היצירות: ענת אללוף, איתן דותן
עיצוב חזותי: סטודיו רותי קנטור