סיפורו של אתר חירייה

מקור השם חירייה בשמו של הכפר הערבי אלח'ירייה ששכן כ- 8 ק,מ ממזרח ליפו, על גבעת כורכר בקרבת דרך לוד, מאות מטרים מצפון לנחל איילון. הכפר שכן בצמידות לאתר ארכיאולוגי שזוהה כישוב בני-ברק הקדומה. הכפר נקרא כך על שום האדמות הפוריות והחקלאות המשגשגת שאפיינו אותו. המילה ח'ירייה נגזרת מהמילה ח'יר שפירושה: שפע, טוב, ונדיבות.

בזמן שלטון המנדט הבריטי הוגדר אשור זה כ"שטח גלילי" שאינו כוף לשום רשות מקומית, והאסור לבנייה ולפיתוח כך שיוכל לתפקד כשטח המיועד "לפשט הצפה", אזור ובו ביצות עונתיות בחודשי החורף, כאשר הנחל עולה על גדותיו. כך נמנעו הצפות חורף בעיר תל-אביב הצומחת ומתפתחת. האזור אושר כ"שטח גלילי" גם לאחר הקמת מדינת ישראל.

הכפר אלח'ירייה נכבש במלחמת השחרור. בעקבות המלחמה והקמת המדינה בתיו נהרסו, ויחד איתם השתנה כל המרחב הגיאוגרפי באזור. שורטטו גבולות חדשים לערים והישובים מסביב, והוקמו שכונות חדשות על שטחים חקלאיים. מספר תושביה של עיר תל אביב-יפו גדל בדרמטיות לצד שטחה שהוכפל בכל כמה שנים. בשטח הכפר עצמו הוקמה בשנת 1951 מעברת חירייה ובסמוך לכפר הוקמה באותה שנה "חוות הזרע" ששימשה כחוות ניסיונות חקלאיים.

בשנת 1952 אישרה רשות הפיתוח דאז, להקצות בסמוך למעברה ולחווה שטח להקמת מזבלה ואושרה בקשת העיר תל אביב-יפו להקים מגרש לקליטת אשפת העיר והקמת מפעל לייצור קומפוסט.

לקראת סוף שנות ה- 50 פורקה המעברה, ואילו "מגרש האשפה" הלך וגדל. המאמצים להפוך את הפסולת למשאב, ובעיקר לקומפוסט נתקלו בקשיים טכנולוגיים, בין היתר עקב השתנות הרכב הפסולת והפיתוח המואץ של המדינה הצעירה שהביא לגדילת כמויות הפסולת בקצב מהיר.

ערימות הפסולת שהצטברו החלו לשנות את הנוף ויצרו את הר חירייה שהלך וגבה במשך 46 שנים (1952-1998) לגובה 60 מטר (80 מ' מעל פני הים).

הר חירייה הינו למעשה תל-אשפה שנוצר באופן מלאכותי באזור מישורי, ומכיל להערכת מומחים כ- 16 מיליון קוב אשפה.  

שיטת הטמנת האשפה בהר שהייתה נהוגה בארץ בשנים אלו, יצרה עם השנים מספר מפגעים סביבתיים שהיוו מטרד לתושבי המדינה ובמיוחד לתושבי היישובים הסמוכים. בין המפגעים ניתן למנות:

• שריפות וזיהום אויר

"גז המטמנות" (ביו גז) הוא הגורם העיקרי להתלקחות שריפות באתרי פסולת. הגז נוצר בעת התפרקות הפסולת בתנאי חוסר חמצן השוררים בעומק ההר.

תערובת הגזים הנוצרת מהתפרקות הפסולת יש גם השפעה תופעת התחממות כדור הארץ

• זיהומי קרקע ומים

רטיבות האשפה הטרייה, ובעיקר השפעת מי הגשמים המחלחלים לבטן ההר, יוצרים נוזלים הנקראים "תשטיפים". נוזלים אלה שאינם מטופלים היטב, עשויים לחלחל לקרקע ולזהם את מי התהום. למרבה המזל, הר חירייה ממוקם על קרקע חרסיתית שאינה מאפשרת חלחול. לכן זרמו רוב התשטיפים אל נחל איילון ונחל שפירים המקיפים את ההר, וזיהמו אותם.

• סכנת יציבות המדרונות

תהליכים ביולוגיים של פירוק פסולת ויצירת גזים ונוזלים, העשויים לערער את יציבותו ולגרום לקריסת מדרונות.

• מטרדי הריח

חומרים הנפלטים כתוצאה מפירוק חסר חמצן של פסולת רטובה יוצרים מפגעי ריח. עם השנים הפכו הריחות העולים מן האתר למטרד של ממש ברחבי הסביבה הקרובה וכן לאזורים המרוחקים ממנו. למען הפחתת הריח כוסתה הפסולת בעפר אופן יומיומי.

• מטרדי תברואה וסכנות לבריאות

אתר פסולת מהווה כר פורה להיווצרות מזיקים מעבירי מחלות והתפשטותם, במיוחד מכרסמים וחרקים.

• פגיעה נופית

מיקומו של הר חירייה בכניסה הדרומית לגוש דן וקרוב מאוד לנמל התעופה בן-גוריון, הפך אותו ברבות השנים לעצם בולט בנוף ובקו הרקיע של דרום גוש דן ולשער הכניסה למדינת ישראל.

• בעיית הציפורים והסכנה לתעופה

זמינות המזון הגבוהה, משכה אל ההר להקות של ציפורים שפקדו את האזור ומספרן גדל בהתמדה ככל שההר גבה.

קרבתה של חירייה למסלולי ההמראה והנחיתה של שדה התעופה בן-גוריון,

גרמה לכך ש"ענני" הציפורים היוו סכנה מידית ומוחשית לבטיחות הטיסה באזור.

שנות ה- 90: חזון חדש לחירייה

עקב ריבוי המפגעים, החלה להתגבש בשנות ה- 90, תוכנית לסגור את האתר, למצוא חלופות מידיות ולגבש מדיניות ארוכת-טווח, הנותנת מענה לכמויות הפסולת ההולכות וגדלות.

ביוזמתה של 'קרן ברכה' ו'איגוד ערים דן לתברואה' הוחלט להעלות את אתר חירייה למודעות הציבורית בדרך מקורית - קריאה לאמנים מכל העולם להשתתף בתערוכה "חירייה במוזיאון".

בשנת 1999 הוצגה בביתן הלנה רובינשטיין שבמוזיאון תל אביב התערוכה "חירייה במוזיאון", פרי מפגש של אמנים ממדינות שונות על הר הפסולת, והעלאת רעיונות עתידניים להר וסביבתו.  

מטרת התערוכה הייתה בראש ובראשונה להביא את מזבלת חירייה למרכז השיח הציבורי, אולם, למטרה זו נלוו גם השאיפה להעלאת המודעות הציבורית והשלטונית לנושא הפסולת והנזקים הכרוכים בטיפול לקוי, כמו גם להציע אלטרנטיבה אחרת לשינוי והפחת חיים בשטח המופר והמזוהם.

את מפגש האמנים ואת התערוכה יזם ואצר ד"ר מרטין וייל שעמד בראש קרן 'ברכה' והיה ממובילי המאבק להפיכת הר הפסולת לפארק מטרופוליטני.

הצעותיהם של האמנים היו מרשימות אך לא ישימות, אולם הן שירתו תפקיד חשוב בתחילת יצירת דימוי חיובי לאתר חירייה. בעקבות התערוכה חברו לאיגוד ערים דן וקרן ברכה, גם ארגונים ירוקים, ראשי רשויות ושרים, ליוזמה משותפת להפיכת אתר חירייה לפארק.

בשנת 1998 הופסקה הטמנה של פסולת בהר חירייה והאתר הוסב לתחנת מעבר לפסולת ויותר מאוחר לפארק תעשיות מיחזור מודרני (פארק מחזור חירייה).

עם סגירת האתר להטמנה, החלו עבודות ראשוניות להסרת מפגעים וסכנות, ולשיקומו:

• כיסוי הפסולת בעפר
• הסדרת שיפועי המדרונות
• ניקוז התשטיפים ושינוי כיוון השיפועים

הקמת מערך בארות לאיסוף הגז מעומק ההר

שנות ה- 2000: מאבק ציבורי להקמת פארק מטרופוליני

בשל ההבנה כי המשך השיקום של הר הפסולת מצריך התמודדות עם בעיות הנדסה מורכבות, הוחלט על תערוכה נוספת שתכלול גם תחרות, אולם הפעם הוזמנו אדריכלי נוף מכל העולם להגיש תכניות לשיקום הר הפסולת ולהפיכתו לפארק ציבורי. האדריכלים התבקשו הפעם להתייחס לכל המרחב הפתוח הסובב את מזבלת חירייה. המרחב שכולל 8,000 דונמים משתרע בין כביש 4, כביש 1, דרך לוד, והשכונות הדרומיות של תל אביב-יפו, כולל שטחי מקווה-ישראל.

בשנת 2004 הוצגו כל ההצעות בתערוכה 'חירייה במוזיאון 2' במוזיאון תל-אביב לאמנות. הצעתו של האדריכל פיטר לאץ מגרמניה זכתה במקום הראשון.

בשנת 2009 עברה האחריות לפיתוח מתחם ההר מ'איגוד ערים דן לתברואה' לחברה הממשלתית שהוקמה - "חברת פארק אריאל שרון".