במרכז המיצב המהווה נקודת פתיחה לתערוכה עומדת משאית היסטורית ששימשה בעבר בין היתר להעברת פסולת מהעיר תל-אביב לאתרים שבשוליה. התערוכה העוסקת בארכיאולוגיה של אתרי קבורת פסולת, מתייחס לשני תהליכים המתקיימים בחברה המודרנית בנוגע ליחס האנושי לפסולת: הראשון הינו תהליך המיון הבלתי מודע שאנו מבצעים בכל השלכה של חפץ לפח האשפה וההחלטה האם הוא "זבל" הנדון להשלכה או שהינו מוגדר כ"לא זבל". התהליך השני מתייחס לפריטים שהוגדרו כ"זבל" והושלכו. אלו נדונים להיות מורחקים מהמרחב האישי הקרוב לנו, ומשונעים למקומות המודחקים מתודעתנו.
יואב שביט, מעצב ואוצר אמן תושב תל-אביב-יפו, הינו יוצר רב-תחומי. חוקר בנשמתו, בעל זיקה לערכי קיימות, ומתמחה בחומרים בשימוש חוזר. יואב נמנה על צוות אמני הבית במרכז לחינוך סביבתי בפארק המיחזור חירייה החל משנתו הראשונה (2007).
תל-אביב, עיר עברית ראשונה צומחת מתוך החולות. מייסדיה חולמים שתצמח לעיר מרכזית, ותגדל להיות אבן שואבת ליזמים, תעשיינים, ואנשי רוח. כמו בערים מודרניות אחרות הבינו מנהיגי העיר שעל מנת לאפשר צמיחה דמוגרפית, רמת חיים גבוהה ומודרניזציה, חובתם לדאוג לסביבה נקייה ממפגעים. האחריות של השלטון המקומי על הטיפול בפסולת, הביאה לחיפוש פתרונות מתקדמים, אך למרות הניסיונות הטכנולוגיים, התפתחותה המואצת של העיר הביאה ליישום הפתרון הקל והזמין - הסעת הפסולת לאתרים שונים בשולי העיר, שם נערמה. באמצע שנות ה–20 של המאה הקודמת שאפה העירייה לאמץ לכמויות הפסולת ההולכות וגדלות פתרון שגם ירחיק את הפסולת משכונותיה המצטופפות, וגם ינצל אותה כמשאב. בית הספר החקלאי "מקווה ישראל" ששכן בשוליה הדרומיים של העיר מציע לרכוש את הפסולת העירונית כחומר גלם לייצור דשן. כך נוסדה למעשה המזבלה הראשונה מחוץ לגבולות העיר, וכך יצא לדרך הניסיון הראשון להפיק קומפוסט (דשן אורגני) מפסולת עירונית. עם השתנות אורחות החיים השתנה גם הרכב הפסולת ולא התאים לייצור קומפוסט, אולם המשאיות העירוניות המשיכו לפנות פסולת מן העיר לשדות "מקווה ישראל" תמורת תשלום עד לסגירת האתר בשנת 1948.