ההיסטוריה של הפסולת העירונית בישראל ובמטרופולין גוש דן

ההיסטוריה של הפסולת העירונית בישראל ובמטרופולין גוש דן

ההיסטוריה של הפסולת העירונית בישראל ובמטרופולין גוש דן

כשלומדים היסטוריה מדברים לרוב על אישים מרכזיים, אירועים חשובים, מלחמות והישגים. תשתיות החיים היומיומיות לרוב אינן מתועדות באותה קפידה, אך בעצם גילויים ופיתוחים רבים בתברואה והיגיינה הם מאורעות מרכזיים ומשמעותיים בהיסטוריה האנושית. ערים בארץ ובעולם התקדמו והתפתחו עם השנים בזכות השיפור בתנאי החיים היומיומיים ובראשם ניקיון, היגיינה ותברואה. מה שנראה לנו הגיוני וברור כיום, כמו למשל שהזבל צריך להיאסף מהרחובות על מנת לאפשר אורח חיים תקין, לא היה כה ברור בעבר ולא מדובר בעבר רחוק במיוחד.

מה לראש העירייה ולפסולת?

עם המהפכה התעשייתית והתפתחות העיר המודרנית השתנה אופן הצריכה הפרטית. שיפורים בתחבורה ובטכנולוגיות הייצור הביאו לשינוי עמוק בדפוסי הצריכה. רחובות בערים מרכזיות החלו מתמלאים בחנויות והקניות עצמן הפכו לפעולה תרבותית. בהתאמה, גדלה כמות הפסולת והתרחב מגוון החומרים בה. תוך זמן קצר, אוכלוסייה שהתרגלה להיפטר מהפסולת שלה, אורגנית ברובה, על ידי פיזורה בשטחים פתוחים, עברה למגורים בעיר בה ריכוז אוכלוסייה גבוה בשטח מצומצם ועם מעט מאוד שטחי אדמה מסביב (Wilson, 1976). בנוסף, חוקקו חוקים עירוניים בכדי להתמודד עם הנוהג של השלכת פסולת ברחובות העיר. בהיעדר פתרון מוכר וזמין לאזרחים, האחריות לפסולת האישית לא יכלה להישאר רק בידי הפרט והיה צורך בניהול מרכזי אחד. הרשויות המוניציפליות (שהפכו לעיריות) החלו לקחת אחריות על איסוף וטיפול בפסולת שיוצרה בתחומן. העיר ניו-יורק למשל, מנתה כ 120,000 תושבים בתחילת המאה ה – 19. העיר סילקה את הפסולת הביתית, התעשייתית והחקלאית שלה בדרך היעילה ביותר שהייתה ידועה בזמנו: איסופה מרחובות העיר והשלכתה לנהרות הסובבים את מנהטן (U.S. Bureau of the Census, 1998). באופן דומה טופל הביוב אשר זרם ברחובות ונשפך לנהר. הדבר גרם להצטברות הררי פסולת, לבעיות ביוב למפגעי ריח וזיהום קשים. כתוצאה מכך, סבלו תושבי העיר מאחוזי תמותה גבוהים, ממחלות ומתנאי מחייה קשים.

ניקיון הרחובות ואיסוף אשפה יעיל כמו גם טיפול מרכזי, מסודר וקבוע במערכות המים הביוב והניקוז החל רק בשנת 1880, זאת כחלק מהצמיחה העירונית וההבנה שהיגיינה ותברואה הינן בסיס הכרחי לחיים בריאים. עברו כמה שנים של בנייה ותפעול מערכות פינוי הפסולת בעיר עד שטיפול בפסולת התבסס כתשתית מרכזית וחיונית בניהול עירוני תקין (Melosi, 2008) ותרם תרומה משמעותית לגידולה של העיר.

בתמונה: עובדי תברואה של עיריית ניו יורק בשנות השלושים של המאה הקודמת.

 Photo Credit: Max Liboiron, Discard studies

ובישראל?

עוד ב-1867 תיאר הסופר האמריקאי מארק טווין את ירושלים כעיר מלוכלכת ואומללה. במהלך המאה ה-19 סבלה העיר ממחלות ומגפות רבות והלכלוך, כאשר נאסף, נזרק אל מחוץ לחומות. ההכרה בחשיבות הסניטציה עלתה לירושלים עם אישה אחת, הנרייטה סאלד שמה, שהביאה את בשורת ההיגיינה והתברואה אל היישוב היהודי בארץ.

כאשר הגיעו הבריטים לירושלים לאחר מלחמת העולם הראשונה, הם ראו בה בירה שלטונית ופעלו לפתח בה מבנים ומוסדות שלטון רבים. כמו כן השקיע הממשל מאמצים רבים בניקיון ובתברואה בעיר והקים מערכת ביוב ומכון לטיהור מי ביוב, כמו גם מתקן לשריפת אשפת העיר. מתקנים אלה שכנו כולם בירושלים המזרחית.

כך מתאר בפברואר 1940 כותב בעיתון 'הארץ' את מצב הלכלוך בירושלים:

"מגרשים פנויים נשארו עוד במספר רב; ואפילו ברחובות הראשיים של העיר. מסביב להרי אבן שמתנשאים עליהם, נצטברו במשך שנים רבות גלי אשפה זבל, רפש וכל מיני פסולת שבעולם, שהשכנים הקרובים זורקים עליהם. הרבה מהם, מן המגרשים, משמשים גם לעשיית צרכים של אדם ובהמה, ומלבד המראה שמעורר נועל נפש, יש לחשוש גם לזה, שהם משמשים מקור להפצת מחלות שונות."

הפיתוח המואץ והעיור בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל הובילו באופן טבעי לגידול בכמות האשפה שנבעה מצמיחה דמוגרפית משמעותית, מפיתוחים טכנולוגיים ומסחריים, והן מעלייה ברמת החיים. הפסולת הפכה למפגע שיש לטפל בו באופן מוסדר. גם אז כמו היום, שיקפה הפסולת את מעמדם הכלכלי והחברתי של התושבים: בשכונות במעמד סוציו-אקונומי גבוה יותר נמצאו מלבד שיירי המטבח, הניירות והסמרטוטים, הפחיות והבקבוקים גם פלסטיק וניילון שהיו חומרים חדשניים ויקרי ערך בשנים אלה. הדרך הפשוטה והזולה ביותר להיפטר מאשפה הייתה השלכת הפסולת הרחק מהמרכז העירוני וזו הייתה השיטה השגורה בתקופת המנדט.

 

העיר תל-אביב נוסדה בשנת 1909, הראשונה בארץ שהוקמה כעיר מודרנית והתמודדה עם הצורך לנהל את הפסולת העירונית באופן מוסדר. המיקום הראשון שנבחר להשלכת הפסולת היה מחוץ למרכז העיר בסוף דרך מנחם בגין כיום, מה שנחשב אז לגבול הדרומי של העיר עם יפו, בו שוכן עד היום בית הדר (בלסלב, 2016). על מנת למצוא פתרון שיוזיל את עלויות השינוע עד לדרום העיר, קם ברחוב אלנבי פינת אחד העם מתקן לשריפת פסולת, כפי שכבר היה מקובל באותן שנים בבריטניה. כן, קשה להאמין אבל ממש בפינת רחובות אלה עמד מתקן חדשני לטיפול באשפה. גם לתושבי האזור זה היה נשמע מוזר בזמנו והם דרשו להפסיק את פעילות המתקן. מאז סגירתו ב-1918 ועד 1935 נעשו ניסיונות חוזרים להקמת מתקן שריפת פסולת איכותי ויעיל בתל אביב. מומחים הובאו מחו"ל, ועדות התייעצו, שטחים סומנו, אך ללא הועיל.

בשנת 1926 חל מפנה בטיפול בפסולת התל-אביבית שאז הכילה בעיקר פסולת אורגנית. בית הספר החקלאי 'מקווה ישראל' זיהה את פוטנציאל הקומפוסט וביקש לקנות את הפסולת ולזבל בה את השדות החקלאיים. בית הספר רכש במיטב כספו מהעירייה את הפסולת האורגנית העירונית.

אולם האידיליה לא החזיקה מעמד לאורך זמן. עם צמיחת העיר גדלו כמויות הפסולת והשתנה הרכבה. ב-1935 כמות הפסולת השנתית עמדה על כ-35,000 טון ואחוז הרכיב האורגני בה ירד. בשל כך איכות הדשן שאנשי 'מקוה ישראל' הפיקו מהפסולת הייתה ירודה ולא נמצא לה דורש. הפסולת נערמה והפכה למפגע משמעותי. ארכיון העיר תל-אביב מתאר שריפות שפרצו במזבלה, ואפילו תקריות בהן משאיות אשפה הותקפו בדרכן למזבלה ולא פעם נדרש להן ליווי חמוש.

מזבלת מקווה ישראל נסגרה בעקבות תלונות קשות על ריח ומפגעים, שהתגברו ככל שהלכה העיר והתפתחה, ואתר חלופי נפתח כ-600 מטרים מזרחה בקרבת יאזור (אזור כיום), מזבלה זו פעלה עד הקמת אתר חירייה בשנת 1952.

בתמונה: פועלי תברואה בתל אביב ליד 'מלון שלוה' ששכן ברחוב האר"י, תחילת שנות החמישים. באדיבות איגוד האינטרנט הישראלי.

עכשיו לקצת אופטימיות, בזמן מלחמת העולם השנייה, הבין היישוב בארץ כי יש להתייחס לחומרי הגלם שנזרקים ברצינות ולמצוא פתרונות. כך דיווח עיתון הארץ בעמודו השני והחשוב, באוקטובר 1942:

"כל מי שיש לו הצעות להתקנת חפצים מועילים מחומרי פסולת, מתבקש למסור אותם למפקח על ניצול הפסולת, מר ה. וולפסון, בית באנק אנגלו-פלשתינה, ירושלים. הוא מחפש דרכים חדשות לניצול הישן- ומי יודע, אולי אפשר להגשים אחת ההצעות הללו בקנה מידה גדול, ובעל ההצעה יתעשר מכך?"

עיתון "הארץ", אתר 'עיתונות יהודית היסטורית'

במקביל התפתחה בעיר תל-אביב תעשיית מיחזור נייר. בשנות מלחה"ע השנייה סיפקה תעשיית זו את כל הביקוש המקומי לקרטון.

ארכיאולוגיה של פסולת

נראה שאין מקום טוב יותר למצוא בו אוצרות מאשר שטח של מזבלה עירונית ישנה ודשנה... ואכן, בשנת 2016 בוצעה חפירה ארכיאולוגית ראשונה במזבלת מקווה ישראל על ידי אסף נתיב, הזואולוג ארבל לוי ופרופ' תמר אלאור מהאוניברסיטה העברית.

בחפירה נתגלו מגוון פריטים, בעיקר מזכוכית וקרמיקה ביניהם בקבוקים, צנצנות, קערות וספלים. לצידם אותרו אריחים, רעפים, זגוגיות, נורות חשמל ואמפולות של תרופות שהיו נפוצות בשימוש לפני שגלולות וקפסולות נכנסו לשימוש מסחרי. לצד אלו נמצאו גם מגוון פריטי מתכת כמו: מטבעות ופקקים, מסמרים, רכיבים חשמליים, ברגים, לוחות מתכת ועוד. ממצאי המטמנה כללו גם פריטי טקסטיל כגון חוטים ופיסות בד מסוגים שונים לצד רוכסנים וכפתורים. הפריטים שנמצאו במטמנה מציפים את התהייה איזה סוג של ארכיאולוגיה תימצא בעוד 90 שנה במטמנות והאם חולצה של רשת זולה כלשהי שתגיע השנה למטמנה תשרוד 90 שנה עד שמישהו יחקור אותה.

בתמונה: ארון תצוגה ובו חלק מן הממצאים מתוך אתר החפירה, מוצג במרכז לחינוך סביבתי בחירייה

אוטו לא-רק-זבל

בחודשים האחרונים עבדו במוסך של פארק המיחזור חירייה על שיפוצה של משאית יוצאת דופן. המשאית הזו שימשה בימי המנדט הבריטי כמשאית למעבר סחורות וגם לפינוי אשפה. בסוף ימי המנדט ייצרה העיר תל-אביב יפו יותר מ-200 טונות של אשפה ביום. גודל המשאית התאים לצרכי העיר ולהרכב הפסולת. לאורך השנים ועם הגידול בכמות האשפה, התנפחה המשאית והשתכללה כאשר נוסף לה דוחס אשפה. הדוחס נתן מענה לשינוי בהרכב הפסולת שהתבטא בתוספת של פריטי פלסטיק, קרטון ואריזות בעלי נפח רב, אותו ניתן לצמצם בדחיסה. לשם השוואה, כמות האשפה היומית בתל אביב-יפו בשנת 2019, לא כולל פסולת שהועברה למיחזור, עמדה על  1,117 טונות אשפה. גדלנו.

אתר הפסולת חירייה (המוכר כיום כ"פארק המיחזור חירייה) החל לפעול ב-1952. בשנים אלו הגיעו אליו משאיות כמו זו שבתמונה ופרקו את האשפה במפעל לייצור קומפוסט שהוקם באתר. במהלך השנים הצטרפו ערים נוספות להשלכת פסולת באתר ובשנת 1966 הוקם איגוד ערים דן לתברואה וסילוק אשפה. במהלך שנות הפעילות, גדל מספר התושבים בערים וכמות הפסולת גדלה בהתאם. מפעל הקומפוסט נסגר, והפסולת נערמה על הקרקע. בשנים האחרונות לפעילותה של המזבלה הושלכה במקום כמות של כ-3,000 טונות פסולת בממוצע בכל יום. על מנת לאפשר העמסה של הפסולת לגובה, כוסתה כל שכבת פסולת שהושלכה בשכבה של אדמה והמשאיות יכלו להמשיך לנסוע ולערום עוד פסולת מעל. שטח המזבלה הוגדל גם על ידי הרחקת הנחלים איילון ושפירים. כיום מתנשא ההר לגובה של 60 מטר מעל פני האדמה, כמו גובהו של בניין בן 20 קומות, שטחו 450 דונם (כמו 65 מגרשי כדורגל) ותכולתו היא 16 מיליון מ”ק של פסולת ואדמה. בשנת 1998, עם סגירת המזבלה החלו פעולות לשיקום ההר ולהמשך טיפול בפסולת המיוצרת באזור גוש דן.

המשאית הירוקה, שכיום מקבלת את פניהם של הבאים לביקור במרכז לחינוך סביבתי - ומשאיות דומות לה, אספו את הפסולת מרחבי העיר לפני שנים. ולנו, צוות איגוד ערים דן נותר לקוות שבעוד 50 שנה לא יסתכלו על משאיות הענק הנכנסות לחירייה ויחשבו שהן קטנות, פשוט כי לא יצטרכו גדולות יותר.

נסמכת על מאמרו של דר' ירון בלסלב, אוניברסיטת תל-אביב. למאמר המלא של דר' בלסלב:

 http://humanities1.tau.ac.il/zionism/images/Israel24/Balslev.pdf

 

תמונת השער: פסולת ברחובות תל-אביב, משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית

ביבליוגרפיה

Liboiron, M. (2013, October 13). A history of New York City’s solid waste management in photographs. Retrieved from discardstudies.

Melosi, M. V. (2008). The sanitary city - Environmental services in urban America from colonial times to the present‏. University of Pittsburgh Pre.

U.S. Bureau of the Census. (1998). Population of the 61 Urban Places: 1820.

Wilson, D. (1976). A Brief History of Solid Waste Managment. Environmental Studies(9), pp. 123-129.

בלסלב, י'. (2016). עיר עברית עם אשפה עברית: הטיפול בפסולת של תל-אביב בתקופת המנדט. ישראל(24), 271-300.

הארץ. (6 אוקטובר 1942). הצעות לניהול פסולת. נלקח מאתר עיתונות יהודית היסטורית www.JPRESS.org.il, מיסודם של הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל-אביב.