לפני קום המדינה
מקור השם "חירייה" הוא בשמו של הכפר הערבי אל-ח'ירייה ששכן כ- 8 ק"מ מזרחית ליפו, בקרבת דרך לוד בסמיכות לגדות נחל איילון ובצמידות לאתר ארכיאולוגי של העיר בני-ברק הקדומה. המילה ח'ירייה נגזרת מהמילה ח'יר שפירושה: שפע, טוב, ונדיבות. הכפר נקרא כך על שום האדמות הפוריות והחקלאות המשגשגת שאפיינו אותו. בזמן שלטון המנדט הבריטי הוגדרו אזור הכפר וסביבותיו כ"שטח גלילי" שאינו כפוף לרשות מקומית כלשהי, ואסור לבנייה ולפיתוח, על מנת שיוכל לתפקד כ"פשט הצפה", כלומר, שטח המיועד לקלוט מי שיטפונות בזמן שנחל איילון, שבשנים שקדמו לקום המדינה נקרא "נחל מוסררה" עולה על גדותיו. אזורים ביצתיים אלו סומנו כשטחים חיוניים למניעת הצפות בעיר תל אביב שבאותם ימים הייתה עיר צעירה ומתפתחת בקצב מהיר. שלטון המנדט הבריטי נהג לסמן תשתיות טבע חיוניות לשימור כ"שטחי כתר", מושג שהתפתח בשפה העברית ל"שטח גלילי". שטחים אלו אושרו גם אחרי הקמת מדינת ישראל כשטחים שאינם כפופים לשום רשות מקומית, ואסורים לבנייה ולפיתוח.
מזבלת חירייה 1998-1952
הכפר אל-ח'ירייה נכבש במלחמת השחרור במהלך "מבצע חמץ". בעקבות המלחמה והקמת המדינה נהרסו בתיו, השתנה המרחב הגאוגרפי באזור וגבולות חדשים שורטטו לערים ולישובים סביב. מספר תושביה של העיר תל אביב-יפו, העיר המרכזית והגדולה באזור גדל בדרמטיות לצד שטחה שהוכפל בכל כמה שנים. בשטח הכפר עצמו נוסדה בשנת 1951 מעברת חירייה ובסמוך לכפר הוקמה באותה שנה "חוות הזרע" ששימשה כחוות ניסיונות חקלאיים. ב 8 בפברואר 1952 אישרה רשות הפיתוח דאז, להקצות בסמוך למעברה ולחווה שטח להקמת "מגרש אשפה" לצורך קליטת אשפת העיר והקמת מפעל לייצור קומפוסט בשטח של כ 300 דונם בסמוך לשטח המעברה. עד למועד זה פונתה פסולת העיר תל אביב לכפר החקלאי "מקווה ישראל", אולם בשנת 1948 נאלצה לחפש אתר חדש, ובתקופת המעבר פונתה פסולת העיר לשולי "מקווה ישראל" לאתר זמני.
בשנת 1952 חתמה עיריית תל אביב-יפו על הסכם עם חברת 'גרין', לפיו תקלוט החברה באתר חירייה את כל פסולת העיר ותקים "מכון" שיעבד את כל האשפה העירונית לקומפוסט שהיה בו מחסור חמור בארץ. חרף מחאות התושבים במעברה, בחווה וביישובי האזור וחרף חוות דעת של גורמי בריאות החלה עיריית תל אביב לקלוט פסולת במגרש החדש בפברואר 1953. ב 1957 העבירה חברת "גרין" את זכויותיה לחברת "דומן" שגם היא התקשתה לייצר קומפוסט וביצעה טיפול חלופי שכלל הפרדה של מרכיבי פסולת אורגניים והתססתם, ולאחר מכן כיסוי הפסולת בעפר. כך החל להיווצר שינוי בנוף והחלו להיווצר מפגעים סביבתיים. בשנת 1960 העבירה חברת "דומן" את זכויותיה לחברת "דשנים אורגניים". במהלך כל השנים האלו הלכה והצטמצמה המעברה עד לחיסולה הסופי בשנת 1959.
בשנת 1963 הושק שוב המפעל ובדיקות שבוצעו לקומפוסט הוכיחו כי הוא איכותי, אולם, עד מהרה התברר כי אין המפעל מסוגל להתמודד עם כל היקפי האשפה של העיר ושרווחי החברה קטנים מהצפוי. במקביל, רשויות סמוכות לעיר תל אביב-יפו החלו לבטא מצוקה וצורך דחופים למציאת פתרונות לפסולת הנוצרת בתחומן, ומשרד הפנים החל לפעול לקידום פתרון כולל לפסולת של כל הרשויות באזור וקידם הקמה של איגוד ערים. צו הקמת איגוד ערים גוש דן לתברואה פורסם בתאריך 22/6/1966, והפך את אתר חירייה לאתר המוחזק על ידי שש רשויות: תל אביב-יפו, רמת-גן, בני-ברק, חולון, בת-ים וגבעתיים.
פעילות מפעל הקומפוסט המשיכה עד אשר בעקבות תביעה כנגד החברה ניתן פסק דין שכלל צו לסגירת המפעל. לאחר סגירת המפעל נמשכה הפעילות באתר בשיטת ההטמנה, כלומר, כיסוי הפסולת בשכבות עפר, ויצירת תל מלאכותי. בשנת 1988 הסתיימה ההתקשרות עם חברת "דשנים אורגניים" וניהול האתר עבר לידי איגוד ערים דן לתברואה. בשנים אלו נרשמה התייעלות בעבודה באתר. נסללו בו כבישים פנימיים, הותקן משקל אלקטרוני לשקילת האשפה והוגדלו שעות וימי הפעילות.
ההתייעלות בניהול שיפרה את השירות לרשויות וסייעה להתנהלות כלכלית ושקופה אך לא הצליחה למנוע את מפגעי אתר חירייה שהחמירו והמשיכו גם במהלך שנות ה-80 ושנות ה-90. תהליך קבירת הפסולת יצר שריפות וזיהום אויר שנגרמו מבעירה פנימית של הפסולת, ורטיבות האשפה וחלחול מי הגשמים דרך הר הפסולת גרמו לתשטיפים מזוהמים שחלחלו בקרקע והיוו סכנה למי התהום. הר הזבל גרם למטרדי ריח והיווה כר פורה לשיגשוג מזיקים, מכרסמים ובעלי חיים עזובים שמצאו דרכם לשטח המזבלה. תושבי היישובים הסמוכים סבלו מריחות קשים והשפעות של מזיקים. בנוסף, כמויות הזבל העצומות שנשפכו באתר, ללא כל תשתית מתאימה לקליטתם, הפכו למטרד נופי ולמפגע סביבתי.
בשנת 1993 קיבלה ממשלת ישראל החלטה המורה בין השאר על סגירת האתר ומציאת חלופה ראויה להטמנת הפסולת של גוש דן אך לאור קושי במציאת אתר חלופי המשיך האתר לפעול עד לשנת 1998 בה ניתן צו לסגירת המזבלה. עם סגירת המזבלה היגיע גובהו של הר חירייה ל- 60 מטרים, וההערכה היא שבבטנו הוטמנו במשך 46 שנות קיומו כ- 16 מיליון קוב פסולת.
שיקום הר הפסולת והמאבק להקמת פארק מטרופוליני
מיד עם סגירת המזבלה והפסקת הטמנת הפסולת על הר חירייה נוצר צורך להעלות למודעות הציבורית והשלטונית את סיפורו של האתר, ולרתום את הציבור למאבק לשמירת אזור חירייה שבעבר היה מוכה מפגעים כפארק מטרופוליני רחב ידיים לטובת תושבי האזור. סגירת המזבלה והטיפול במפגעים שיצרה יצר הזדמנות לפתח פארק שיהווה "ריאה ירוקה" לתושבי גוש דן, ויכלול מלבד הר הפסולת את כל השטחים הגליליים ממזרח ומצפון.
כמהלך פתיחה למאבק זה, הוצגה בשנת 1999 בביתן הלנה רובינשטיין במוזיאון תל אביב התערוכה "חירייה במוזיאון" ביוזמת קרן ברכה ואיגוד ערים דן לתברואה. בתערוכה זו נקראו אמנים מתחומים שונים מישראל וממדינות נוספות לתרום רעיונות לשיקום חירייה. את מפגש האומנים ואת התערוכה יזם ואצר ד"ר מרטין וייל שעמד בראש קרן ברכה. הצעותיהם של האומנים היו מרשימות אך לא ישימות, אך הן מילאו תפקיד חשוב ביצירת דימוי חיובי לאתר ולצורך לשקמו ולהשאירו כשטח פתוח ללא שטחי בנייה. בעקבות התערוכה חברו לקרן ברכה ולאיגוד ערים דן לתברואה ראשי רשויות, ארגונים ירוקים, שרים וחברי כנסת לקידום ותמיכה בקמפיין למען הפארק, שבתקופה זו כבר כונה בשם "פארק איילון". בשנים 2000–2005 נערכו דיונים בין בעלי עניין שונים (משרדי ממשלה, רשויות מקומיות, ארגוני סביבה וכיוצא בזה) לגבי עתיד אזור חירייה. מאמץ אדיר הושקע בשימור הקואליציה של נבחרי ציבור ברמה המקומית והארצית התומכים בתוכנית הפארק שעם סגירת המזבלה קמו לה התנגדויות רבות בקרב גופים ששאפו לממש בקרקע תוכניות בנייה.
לאור התמיכה של מוסדות התכנון ושרים בממשלה בתוכנית הפארק המורחבת, יצאה לדרך תחרות לבחירת אדריכלים שיובילו את תכנון הפארק. התחרות תועדה בתערוכה שנייה במוזיאון תל אביב "חירייה במוזיאון #2," בשנת 2005. התחרות הייתה אנונימית וההצעות כוונו לתכנונו של פארק בהיקף של 8,000 דונם ולתכנון מפורט של הר הזבל ואתר חירייה כאתר מבקרים בטוח שיהווה מוקד משיכה ותצפית מרחבית עבור הציבור. הזוכים בתחרות היה פרופ' ואדר' פיטר לאץ ושות', אדריכל נוף גרמני המתמחה בפרויקטים של שיקום אתרי פסולת מהעידן הפוסט התעשייתי. לאץ הציע לשמר את קווי המתאר של הר הזבל, וכמענה למיתון המדרונות הוצעה הסטה של הנחלים והרחקתם מההר.
במהלך שנת 2005 התקבלו מספר החלטות שקבעו את הקמתו של הפארק. באפריל 2005 אושרה תוכנית המתאר המחוזית, תמ"מ 3/5, שכללה את הקמת "פארק איילון" אשר ישמש כ'ריאה ירוקה' במטרופולין תל אביב. באיגוד ערים דן התקבלה החלטה להפוך את מבנה מפעל הקומפוסט שננטש בשנות ה־60 למרכז לחינוך סביבתי שיהווה מרכז לקליטת מבקרים באתר שכבר החל בתקופה זו לסקרן ולהוות מוקד עניין.
בשנת 2007 נחנך פרוייקט פיתוח הפארק ובשנת 2008 שונה שמו של הפארק ל"פארק אריאל שרון". בעקבות הקמת החברה הועברו פעולות לשיקום הר הזבל ל"חברת פארק אריאל שרון".
חירייה כתחנת מעבר החל משנת 1998
בשנת 1998 נסגרה מזבלת חירייה, לאחר קבלת החלטת הממשלה על סגירת האתר להטמנת פסולת והפיכתו לתחנת מעבר החל תכנון המהלך בהיבטים פיזיים, ניהוליים וכלכליים. המשמעות של הפיכת אתר חירייה לתחנת מעבר היה שינוע של כמויות האשפה שנאספו אליה מכל רשויות המטרופולין להטמנה בדרום הארץ. לאיגוד ערים דן ניתן זמן קצר להיערך לשינוי דרמטי זה שמשמעותו הייתה הפיכת אתר ההטמנה לתחנת מעבר בה נפרקת הפסולת וממנה משונעת לאתרי הטמנה בדרום הארץ. על הר הזבל נבנתה תשתית זמנית לפריקת משאיות האשפה העירוניות ומשטחי העמסה למשאיות שנועדו לשנע את האשפה. בשנים הראשונות שונעה הפסולת לאתר דודאים ולאתר גני-הדס, אך משגדלו הכמויות והצטמצם הנפח הזמין להטמנה באתרים אלו נחתם הסכם ארוך טווח עם מטמנות אפעה שהחלו לקלוט את הפסולת מאתר חירייה.
הפיכת אתר חירייה לתחנת מעבר היוותה לא רק נקודת מפנה באופן בו תופעל האתר, אלא גם בהגדרת החזון והמטרות של איגוד ערים דן לתברואה. עם סגירת המזבלה הגדיר איגוד ערים דן חזון חדש הכולל את שיקום הר חירייה והפיכתו לפארק פתוח לציבור ורואה בו פעולה חיונית לתיקון סביבתי-חברתי. במקביל, הוגדר חזון לטיפול בפסולת רשויות גוש דן תוך הטמעת תפיסות מתקדמות, חדשנות טכנולוגית, ושקיפות ניהולית. השקיפות בטיפול בפסולת מתבטאת בראש ובראשונה בכך שעם סגירת המזבלה והקמת תחנת המעבר למרגלות הר הפסולת הוחלט על פתיחת האתר לציבור והנגשת האזורים התפעוליים שבו לביקורים. גישה זו גובתה בהחלטה להקים מרכז לחינוך סביבתי שיעסוק באתגרי הטיפול בפסולת ותרבות הצריכה המודרנית – כחלק אינטגרלי מפעילות האתר. הקמת הפארק התעשייתי הכולל תשתית תפעולית לצד תשתית חינוכית התבססה על תפיסה הוליסטית של הטיפול באשפה הנשענת על טכנולוגיה, ניהול מתקדם ותפיסה חברתית הרואה בציבור חלק בלתי נפרד ממעבר למשק פסולת מתקדם וסביבתי.
פיתוח פארק תעשיות טיפול בפסולת למרגלות הר הפסולת המשוקם בשטחו של פארק אריאל שרון המתהווה, תורגמה לתוכנית מחוזית מסודרת המכשירה את ייעוד הקרקע לטיפול בפסולת ומהווה את הבסיס לתפעול השוטף ולפיתוח פרויקטים הנדסיים אחרים באתר. התוכנית אושרה בנובמבר 2011, ונקראת תג"פ 594 (תג"פ = תוכנית גלילית פרטנית). אישור התוכנית היווה נקודת מפנה להתפתחות פארק המחזור חירייה. התוכנית הגדירה את מטרות האיגוד ואת ייעודי הקרקע של שטח פארק המחזור. על פי התוכנית פארק מחזור חירייה מיועד להיות האתר המרכזי של גוש דן לטיפול בפסולת מוצקה, כולל מתקני טיפול, תשתיות תומכות למתקנים, ותשתיות לקליטת מבקרים.
בשנת 2000 נחנך מבנה הקבע של תחנת המעבר לפסולת לרגלי ההר תוך הסדרת התנועה באתר, והקמת מערך שקילה מתקדם. תחנת מעבר זו, שהייתה בזמנו התחנה הראשונה והגדולה מסוגה בארץ קלטה את כל משאיות הדחס של הרשויות למשטח פריקה. הפסולת נפרקה לבור הקליטה, ומשם הועמסה על משאיות ענק (המכילות עד 30 טון). פתיחת תחנת המעבר, ככל שציינה עידן חדש בטיפול בפסולת, עדיין נתפסה בעיני האיגוד כתשתית זמנית עד לבניית מתקנים מתקדמים שימיינו את האשפה ויפיקו ממנה תוצרים שניתנים לשמש חומרי גלם או מקור אנרגיה. בסמוך לפתיחת תחנת המעבר הוקם במתחם המזרחי מפעל לטיפול בפסולת גזם שאליו נותבו משאיות המנוף האוספות פסולת זו יחד עם פסולת גושית שהיא פסולת בגודל חריג.
בשנת 2001 פרסם האיגוד קריאה לחברות להציע טכנולוגיות לטיפול באשפה באתר. בין החברות בלטה החברה הצעירה 'חץ אקולוגיה' שהציעה טכנולוגיה חדשנית למיחזור אשפה ובשנת 2002 רשמה פטנט בינלאומי לתהליך שפיתחה. ייחודה של הטכנולוגיה היה במתקן הטיפול המסוגל להתמודד עם פסולת מופרדת ומעורבת כאחד, כך שלמעשה אין תלות בשיטת איסוף האשפה, מה שמקל על העבודה מול הרשויות המקומיות והציבור הרחב. בשנת 2003 הקימה החברה מתקן המיישם את הטכנולוגיה באתר חירייה. הפסולת האורגנית-רקבובית שהופרדה הועברה למיכלי עיכול אנאירובי שם הופק ביוגז וסוג של בוצה פעילה המתאימה לייצור דשן. המפעל המשיך לפעול כטכנולוגיה ניסיונית (פיילוט) עד שנת 2020 וטיפל בכמות של 100–400 טונות ביום. מתקן הגזם ומפעל "חץ אקולוגיה" צמצמו את הכמות המועברת להטמנה בשיעור של 10-5%. במקביל לפעילות מתקנים אלו המשיך האיגוד לאתר שותפים וטכנולוגיות מתאימות שיתנו מענה לטיפול בכמויות גדולות יותר, ולסוגי פסולות נוספים.
בשנת 2017 נחנך מפעל ה RDF שסימן ציון דרך משמעותי בפעילות האיגוד ובטיפול בישראל בכלל, ובשנת 2023 נחנך מפעל מודרני למחזור פסולת בנייה. החזון להפיכת המקום לאבן שואבת לקהילות הקרובות והמרוחקות מאתר חירייה המעוניינות ללמוד על פסולת ועל הפתרונות לבעיית הפסולת באמצעות סיפורו של האתר הוגשם באמצעות פתיחת המרכז לחינוך סביבתי בליבו של פארק המחזור בשנת 2007. מיום פתיחתו היגיעו לאתר מאות אלפי מבקרים לפעילויות, סיורים ואירועים מגוונים.