תערוכה קבוצתית בהשתתפות עשרה אמנים במרכז לחינוך סביבתי. פתיחה: נובמבר 2023
תחנת מעבר | תערוכה קבוצתית
אוצר: עדי יקותיאלי
תערוכה חדשה במרכז לחינוך סביבתי, החל מ 19.11.2023
עשרה אמנים ואמניות מציגים עבודות שעיסוקן במקומות, בתקופות ובמצבים שהם גשר זמני להזדמנות הבאה.
התערוכה "תחנת מעבר" נהגתה ונאצרה בחודשי הקיץ של שנת 2023 ופתיחתה נקבעה לחודש נובמבר. המצב הביטחוני עקב אירועי ה "השביעי באוקטובר" ופרוץ מלחמת "חרבות ברזל" והשלכותיו על החברה בארץ, בתוספת החודשים הסוערים שקדמו לאירועים אלו, חייבו את צוות המרכז לחינוך סביבתי לחשיבה מחודשת.
בשבועות הראשונים ללחימה, לאיסוף השברים ולעיבוד האבל, חלחלה ההבנה שתערוכה זו, ששואפת להרחיב את המושג "תחנות מעבר" מתחום הטיפול בפסולת אל כלל המקומות, הזמנים והמצבים המהווים תחנות זמניות בחיינו רלבנטית מאוד גם לתקופה מטלטלת זו. בימים אלו, ברור לכולנו שאנו מצויים בתקופה שמהווה נקודת מפנה משמעותית בחיי המדינה. תקופה בה נובטת ההבנה כי מה שהכרנו לא יתקיים עוד, והכל עומד להשתנות. בתקופה זו נידרש לאזור כוחות ולהתגבר על אתגרים קיומיים, בידיעה ברורה שמיד אחריהם תגיע תקופה חדשה בה נידרש לחשוב על עתיד אחר. חשוב לשהות בתקופה זו, להתבונן בעבר, לבחון את הערכים והעמדות שלנו מחדש, ולגבש חזון עדכני לבנייה שעתידה להחזיר אותנו לחיים ואת החיים אלינו.
התערוכה מוצגת במרכז לחינוך סביבתי בפארק המחזור חירייה, מתחם מתועש המשמש כתחנת מעבר לפסולת של ערי גוש דן מאז סגירתו של 'הר הפסולת חירייה' – המזבלה ההיסטורית שפעלה במקום במשך עשרות שנים. מאז סגירת המזבלה, הפסולת הנפרקת באתר חירייה שוהה בו לזמן מוגבל וקצר ככל הניתן, ומפונה ממנו לאתרי הטמנה או למפעלי מחזור והשבה.
עשרת האמנים והאמניות שנענו לפנייה להשתתף בתערוכה, התבקשו להתייחס לתחנות מעבר שונות המאפיינות את חיינו. העבודות בתערוכה מבטאות כולן מצבים זמניים שחלקם קשורים להתפתחותנו הכרונולוגית, וחלקם מתייחסים להפסקות המיועדות להתכווננות והשתנות, לקראת אתגרי חיים חדשים. באמצעות אמנים מתחומי אמנות שונים בוחנת התערוכה את המושג ׳תחנת מעבר׳ מזוויות ומהיבטים מגוונים.
האמניות תמר ברניצקי, כרמל אילן, וליזבט ביגר עוסקות בנושא מתוך התבוננות בחומרי הפסולת המגיעים לתחנת המעבר שבחירייה, והפיכתם לאלמנט אסתטי המאפשר נוכחות וויזואלית. נורית דוד מתייחסת לתחנות מעבר שעניינן מקום וסביבה כמו טרנספורמציה של עיר בתהליך של השתנות פיזית. טיגיסט יוסף רון, אנה לוקשבסקי ודוד זיסר יצרו עבודות המבטאות נקודות זמן כתחנות של החלטות הפועלות כשעון עצר בשלבי מעבר והגירה. האמנית ורד אהרונוביץ' מציבה תחנות של מחשבות אל מול עשייה מורכבת, הנחשבת לבלתי אפשרית, וסרחיו דניאל צ'רטקוף מציג תחנות מעבר שמבטאות את המעבר בין רעיון למעשה. עבודות אחרות מבטאות הבנה שכל תקופה בחיים היא תחנת מעבר לזו שאחריה, כמו העבודה של ורד אהרונוביץ', המתייחסת לשלבי הילדות והזיקנה ועבודותיו של אלקנה לוי העוסקות בשאלה האם המוות הוא תחנה סופית או תחנת מעבר, לעולם הבא.
אוצר התערוכה, עדי יקותיאלי מציין כי "העבודות שנבחרו מציגות ׳תחנות המעבר׳ בבחינת הזדמנויות בין מציאויות. עלינו להשכיל להבין כי החיים רצופים תחנות ביניים, לעצור בהן לחשיבה חדשה על מנת לבנות מציאות מיטיבה לעתיד לבוא."
האמנים המשתתפים בתערוכה:
- עבודתה של ורד אהרונוביץ' העשויה פיברגלס, עץ ונוצות עוסקת במשאלה לעבור ממקום ידוע לאתגר חדש. ילדה העומדת על סף מקום גבוה עם זוג כנפיים כמו ילקוט בית ספר חבולה מניסיונות קודמים להמריא, אך לא מוותרת. יש לה תעוזה ומבטה נחוש לקום ולשוב לעוף.
- שלוש העבודות של כרמל אילן עוסקות בתחנות מעבר במעגל חייו של עץ: מעץ חי (TREE), לחומר גלם דומם ומת (WOOD). העבודות עוסקות בנחיצות של שני אלה, ובשאלת האיזון ביניהם.
- המוצר החרושתי נייר שנוצר מעץ (חומר הגלם) עוטף את העץ המעובד ואלה מנסים ליצור יחד טבע דומם שיש בו פעפוע של חיים.
- היצירה "ספרייה" מציגה ספרים כניירות המכילים ידע. הספרים הונחו במארג צפוף על משטח שהגישה אליו נחסמה ומעוררים את השאלה: האם אנו הדור האחרון שקורא כתב מן הנייר? מה גורלם של ספרים וכתבי עת בעתיד?
- שתי יצירותיה של האמנית ורד אהרונוביץ' חוברו לעבודה אחת המתייחסת לזקנה כאל אחת מתקופות החיים שהן תחנות מעבר ומהוות מקום ממנו אפשר לצמוח ולטפס ולגעת בעולמות חדשים ונוספים.
- הראש והמוח שלנו הם תחנת מעבר למחשבות ורעיונות שאנו מייצרים. כשם שהפורטרט המצויר נראה אבסטרקטי מקרוב, ומתברר ככל שמתרחקים, כך תהליך היצירה מתחיל מופשט ומסיים קונקרטי ובהיר. ריבועי הסמלילים המפוזרים ללא סדר מייצגים רסיסי מחשבות ורגשות שטרם התגבשו לתמונה ברורה.
- נורית דוד, ילידת העיר תל-אביב ומתגוררת בה עד היום מציגה שני מעילים מודפסים בדימוי של אתר בנייה. עמוס מנופים ופיגומים שצולם בקרבת רחוב אבן גבירול בו היא מתגוררת. המעילים המודפסים של נורית דוד הם מטאפורה לעיר תל אביב-יפו אשר בשנים האחרונות היא תחנת מעבר אינסופית לעתיד חדש ונבנית ברעש גדול ומהומה ארכיטקטונית בלתי פוסקת. אתרי הבנייה מעוררים לעיתים התפעלות מתנופת הבנייה, ומהתרוצצות העובדים על הפיגומים הצבעוניים. אלא שבכסות אלה, בהדרגה נעלמת העיר והופכת לתחנת מעבר אל מקומות וזמנים שהיא עצמה אולי לא תזכה לראות.
- חומרי הגלם של תמר ברניצקי הם שאריות פסולת שנאספו במפעל הRDF- בחירייה. השאריות עובדו, הוצאו מהקשרם ונטענו במשמעות חדשה. הצילום של פיסות זבל אנונימיות מקפיא את הזמן, והופך את החומרים היומיומיים והנחותים, כמו שקיות הפלסטיק, לבעלי משמעות אסתטית, עדינה ופיוטית הנראית כעלים צבעוניים. העדינות של שאריות הפלסטיק מבטאות את הפגיעות עקב המשבר הסביבתי והחשש מעתיד לא ברור. בנוסף לצילום משתמשת האמנית בטכניקה של תפירה חופשית וחיבור טקסטים לפסולת בניסיון לכנס יחד מחשבות, חלומות, ספקות ותקוות.
- דוד זיסר מתייחס לתקופת ה"תוהו ובוהו" שפרצה עם חודשי המחאות של שנת 2023, והמשיכה בהתנגשויות הסוערות של הקהילה האריתראית בתל אביב. בשתי התמונות שצולמו בקיץ 2023 מצולמים כיסאות והרס. באחת מתועד הרס שנוצר מתוך הבחירה לשפץ, ולהיפטר מהישן, לעומת האחרת בה הרס הכיסאות מעיד כי נגרם כתוצאה מזעם שהתפרץ.
- טיגיסט יוסף רון ומשפחתה שהו כחמש שנים במרכז קליטה בעתלית עם עלייתם ארצה. סדרת הדיוקנאות מציגה את מרכז הקליטה כתחנת מעבר המהווה דלת כניסה לקיבוץ הגלויות הישראלי. המשפחה נמצאת אחרי המסע הרגלי המסוכן והקשה דרך סודן לארץ הקודש, ולפני המסע הארוך והמסובך אל תוך הישראליות. הבית הזמני הוא תחנת מעבר בין הבית המוכר לבית הקבע, כאשר יחד עם שינוי המגורים מטשטשת הזהות הקודמת והיא נמצאת במצב ביניים, לקראת גיבוש זהות חדשה.
- הציירת אנה לוקשבסקי ציירה בשנים האחרונות נשים פליטות מאוקראינה שהגיעו בזמן מלחמת רוסיה-אוקראינה לישראל. לרבות מהן היוותה ישראל מקלט זמני, תחנת מעבר למקומות אחרים. לדברי האמנית, גם שעות יצירת הדיוקן הן תחנת מעבר בה הופכת הדמות מאבטיפוס אנונימי לדמות אינדיבידואלית עם עומק.
- הסטודיו של אמנית הזכוכית ליזבט ביגר הוא תחנת מעבר לבקבוקי זכוכית, בה הם מעובדים ונהפכים לחומרי גלם שימושיים חדשים. ליצירה זו נאספו מאות בקבוקי זכוכית שחלקם נחתכו בקפידה וחלקם הותכו לזכוכית נוזלית ששימשה ליצירת טקסטורות, צללים ודוגמאות דינמיות. היופי בסדר ובסימטריה מדגיש את העוול של ביזבוז החומר בשימוש הקצר, החד פעמי, בבקבוקי משקה.
- "מארה" הינה הלחם של שתי המילים: מערה ו- הארה. ציור זה הינו עבודה תשיעית מתוך סדרה שעוסקת באור שבקצה העולם ובמעבר לעולם הבא.
- הציור "משמר לילה" עוסק בנקודת המעבר בין החיים למוות. האמבולנס המגיע למקום ולנסיבות הוא תחנת המעבר שמובילה חזרה לחיים או לעולם הבא. הציור מתייחס לרגע שבו אנשי הרפואה מחכים לקריאה הבאה שלהם. עבור אנשי הרפואה האמבולנס הינו מרחב יומיומי ושגרתי אך עבור המטופלים הכניסה אליו יוצרת אירוע מכונן שילווה אותם כל חייהם. המפגש הזה יוצר קשר לא רגיל בין הנוכחים באמבולנס. קשר בו קיים מתח מובנה בין רצונו של המטפל לסיים את הפינוי ולחזור לביתו ובין חוסר רצונו של המטופל לעלות לאמבולנס, עקב החשש מהתחנה הסופית שלו.
- עבור האמן התפילה היא כמו מדיטציה היוצרת תחושת התרוממות נעימה, ובסיום התפילה הוא חווה תחושת "ירידה". כשנמצאים "למעלה" מתקשים לסיים את התפילה, ולעצור את התחושה הטובה, אולם, הידיעה שלמעלה נצברו כוחות מקלה על "הירידה" והמשך החיים. תחושת התפילה מיושמת גם במעלית השקופה אשר בעלייה למרפסת התצפית מאפשרת לראות את כל המתרחש בחוץ ולחוות את העלייה והירידה במובן הכי מוחשי שאפשר. למעלית חוברה גם "תפילת ירידה". בשונה מחוויית התפילה, התרוממות המעלית הינה התרוממות בתוך מרחב ביניים פיזי ולא רוחני, ולכן תפילה המותאמת למעלית הינה ארצית, ומחוברת לזמן הנוכחי בו כמהה נפשו של האמן לחברה קשובה וסובלנית.
צילום היצירות: אנצ'ו גוש
עיצוב חזותי: סטודיו רותי קנטור
