פלנטות: מעתה ועד עולם// בריג'יט קרטייה 2018
מנגנון ההדחקה: בלי מנגנון ההדחקה הזה איו לתרבות הצריכה קיום. לא שואל מאיפה הגיע אליי (איפה יוצר? באילו תנאים? איך אני קונה בזול ?) כי המפעלים הועתקו לקצה העולם, ונכון ראיתי איזו ידיעה על מפעלים שנשרפו בבנגלדש, אבל היי "כמה קל להיות מאושר".
מה מאפשר את מנגנון ההדחקה? ניכור!
ריחוק בין האדם לטבע. זה לא שאנחנו פחות תלויים בטבע, אבל אנחנו מנוכרים לעובדה זו.
מנוכרים לזבל שלנו. מנוכרים אחד לשני. מוסר אדיש לתוצאות של מעשי אנוש, מתנער מאחראיות להשפעתה על אחרים.
מנוכרים בין מעשה לתוצאה. הפרדה ביניהם. ולכן כשאני נפטר מהאשפה אני יכול לייצר עוד אשפה. אין לי קשר לתהליך הייצור (חקלאי, בעל מלאכה), לא מבינים את התהליך (הכל "קופסאות שחורות" איבדנו מיומנויות),ואנחנו שוכחים שאנחנו לא הנקודה האחרונה, אנחנו חלק מהשרשרת.
הקפיטליזם מייצר את הנתק. הפרטה/ אני אינדיבידואל- הבעיות והפתרונות הם שלי. מאיפה הגיע ? לא אכפת. גלובליזציה
ההתרשמות הראשונית מן המיצג: להתבונן, להרגיש, לחשוב, לתהות
מה זה עושה לנו רגשית? ועל מה אנחנו חושבים? מה אנחנו רואים? איך אנחנו מרגישים?
הצפה, ערב רב של מחשבות, דימויים, רגשות ותחושות:
גם יפה גם מכוער, גם מרחיק גם מקרב, גם מגעיל גם מפתה, גם מרגש גם מכעיס, מעורר אשמה וגם פליאה. מכריח אותנו לשהות במצב לא נוח מערער, ומבלבל
הדיסוננס הזה מייצר מרחב לחשיבה ביקורתית הוא מאפשר לנו לחשוב שוב על המובן מאליו לנו, להגדיר מחדש ולארגן את עמדתנו בנושא החד פעמי. גם רגשית וגם אינטלקטואלית.
הדיכוטומיה של התחושות, הרגשות והמחשבות שלנו מבקשת תפיסה חדשה וחשיבה חדשה, פחות חד-משמעית, כזו המכילה מורכבויות: לא עוד שחור או לבן, נכון או לא נכון אלא גם וגם: גם שחור וגם לבן, גם נכון וגם לא.
גם הדימויים העולים מכילים מעבר בין קצוות בין העצום: השמש, הירח, הפלנטות לקטן לכאן ועכשיו ליחיד. בין הטבעי למלאכותי בין יפי העולם לזבל. הפערים האלו הם אפשרות לדיון בין מה שנחשב טבעי למה שלא, בין היקום לבין בני האדם השוכנים בו, בין הרחוק לקרוב ועד היכן מגיעה השפעת האדם.
על חד-פעמי
מוצר גאוני מצד אחד עונה על צרכים – זמין זול מידי, קל להשתמש וקל להפטר. מהצד השני טיפשי – מסמל את תרבות הצריכה של ייצור המוני של מוצר שנזרק ללא מחשבה אל האשפה.
חד פעמי הינו סוג של מוצר שמיוצר בייצור המוני Mass production בכמה שפחות עלות וכמה שפחות זמן.
חד"פ תרם לשוויון בין המינים, לבורגנות, נגישות, יעילות.
הוא משרת בצורה מושלמת את תרבות הצריכה המבוססת על ריבוי מוצרים לשימוש חד פעמי או לשימוש קצר טווח. כדי לקיים את עצמה היא צריכה לקצר את זמן השימוש במוצרים, ולהדחיק את המחיר החברתי של ייצורם ושל זריקתם.
ברמה הערכית חד"פ משקף את רוח הזמן בו אנו חיים- סיפוקים מיידיים, לחיות את הרגע, לעשות מה שאנחנו רוצים, מה שהכי קל וטוב לנו בלי לקחת בחשבון מה שיקרה מחר. לכאורה הכל מהיר וחוסך זמן ולמעשה אנחנו חיים במרוץ מסחרר. ולא מפסיקים לרדוף אחרי עצמנו.
עמידות פינתה מקום להתקלקלות. העיקרון היום הוא שיהיה קל לשאת וקל להפטר. עיקרון שזולג גם לתחום של יחסים בין-אישיים, זוגיות, עולם התעסוקה, עובדי קבלן לדוגמה, אובדן מיומנויות (כמו מיומנויות תיקון שונות או מיומנויות בין-אישיות).
רעבתנות וראוותנות: רעב- אנחנו כצרכנים במרדף מתמיד לסיפוק הצרכים המתחדשים והמידיים שלנו.
ראווה- חד"פ מאפשר לנו להרגיש עשירים ובעלי יכולת – פעם רק העשירים היו מרשים לעצמם לזרוק ולקנות חדש, לשתות בכוסות דמויות קריסטל נותן לנו אשליה שאנחנו יכולים ליהנות כמו העשירים. וגם היום אנחנו מצליחים להגיע לרמת היגיינה של אנשים רמי מעלה, הכל באמצעות השימוש בחד פעמי הזול והנגיש.
קשר ל-RDF – כל הפלנטה הזו נמצאת בשביל שמוליך אל עבר מפעל הRDF. זה המקום הכי מתאים לכלים החד"פ הללו במקום לזהם את העולם, הפסולת הזו תישרף בטמפרטורה גבוהה של 2000 מעלות, תישרף בכבשנים של מפעל המלט "נשר" ותהפוך לאנרגיה של חום אל תוך המלט.
האם סגרנו מעגל? עכשיו ברמה הסביבתית הכל בסדר ואפשר לצרוך המון כלים חד"פ? עכשיו כשיש פתרון לחד"פ אז מה הבעיה?
ההחלטה לקחת את החד פעמי ולתלות אותו בשדרה המרכזית של המרכז מאפשרת למבקרים
לצאת מההקשר הרגיל של החפצים, ולהביט מחדש על המובן מאליו.
ולסיכום מספר משפטים מעוררי מחשבה:
- הבחירות שלנו בחד פעמי – מגדירות אותנו ומגלות לנו מי אנחנו.
- מה שאנחנו רוצים להיפטר ממנו מספר עלינו כמו גם הופך אותנו למי שאנחנו.
- אנחנו משתמשים במוצרים לצורך הספציפי שלנו, ואחר כך זורקים. הצורך לא קיים יותר ואפשר להיפטר ולקנות כלים לצרכים אחרים.
