בעור חדש / ניסן שור
הטקסט נכתב עבור התערוכה "התפתחוט" בנושא אופנה וקיימות שנאצרה והוצגה במרכז לחינוך סביבתי
שני סיפורים, שניהם כוננו במידה רבה את היחסים בין האדם למעטפת או כיסוי הגוף: בסיפור הראשון, אדם וחווה אכלו מפרי עץ הדעת, ומיד לאחר מכן גילו שהם עירומים. החשיפה יצרה אצלם הבנה עמוקה של נפרדותם מהעולם. העירום של אדם וחווה חשף אותם לאפשרות של השוואה האחד מול השניה והם תפרו לעצמם חגורות מעלי תאנה כדי להתכסות. זהו רגע שמסמל את המעבר מתמימות למודעות עצמית ואת תחילתה של תחושת האחריות והבושה, שהיא חלק בלתי נפרד מהמצב האנושי.
בסיפור השני, הנער נרקיסוס, בנם של הנימפה לירופה ושל קפיסוס, אל הנהר, היה טיפוס יהיר וגועלי. הוא דחה את הנימפה אכוֹ שחיזרה אחריו והוטלה עליו קללה. כאשר נתקל באגם והתבונן בהשתקפות, הוא ראה את דמותו במים הצלולים והתאהב בה מבלי להבין שהיא רק בבואה. נרקיסוס נמשך לדמות היפהפייה שראה במים ולא יכול היה להתנתק ממנה. בכל פעם שנרקיסוס ניסה לגעת בהשתקפותו היא נעלמה וכך הוא נשאר על גדת האגם, מתבונן בעצמו, לא אכל ולא שתה, עד שלאט לאט גווע ומת.
בספרו ״הפילוסופיה של הלבוש״ (תרגמה מאנגלית: ניצה פלד, הוצאת ״נהר״), טען אוסקר ויילד שדווקא האגם הוא זה שהיה שקוע במראהו שלו עצמו, כפי שהשתקף בעיני נרקיסוס. ״בהביטו לתוכי, ראיתי אני בעיניו את השתקפות יופיי שלי״, אמר האגם לנימפות שבכו על מותו של הנער. כלומר, נעשה כאן היפוך תפקידים. האגם נטען בתכונות אנושיות, והוא זה שמתענג על היותו, ובכן, אגם, צלול, כחול, רחב ויפה.
אך אם נתעלם מהפירוש המחוכם של ויילד, היכולת להביט בעצמך, לאהוב את עצמך, את חזותך החיצונית, שמורה אך ורק לבני אנוש. כשחתול עובר ליד מראה, הוא לא עוצר ומלקק את שפמו. הוא נבהל, מיילל ולוקח שני צעדים אחורנית. אנחנו, גברים ונשים, קוללנו, ואולי בורכנו, בכך שאנחנו מודעים להיותנו קליפות בשר ועור. ועל כן, התכסנו בבגדים מכף רגל ועד ראש, והפכנו אותם לאסתטיקה ואופנה, שבתורם, מייצגים את הווייתנו, את ההיסטוריה, את הפוליטיקה והאידיאולוגיה, עד שכמעט אי אפשר להבדיל יותר בין האדם לבין מה שעטה על עצמו.
לבוש הוא מה שאנחנו מציגים בפני העולם, ולכל בחירה אסתטית יש משמעות לגבי האופן שבו אנחנו מעוניינים לחיות את חיינו, כפי שהם מתגלמים בחולצת טריקו, מכנסי ג׳ינס משופשפים, חצאית מיני או שמלת מלמלה מהודרת. ״החיים החיצוניים הם סוג של שיטה מאורגנת, המייצגת אדם באותה מידה של דיוק שצבעי החילזון מופקים בקונכייתו. לכן הכול קשור זה בזה והכול נשלט״, כתב אונורה דה בלזק בחיבורו ״על החיים האלגנטיים״ (תרגמה מצרפתית: אביבה ברק-הומי, הוצאת ״נהר״), והוסיף – ״כל תלבושת מסוימת מצביעה על תחום מסוים של אצילוּת ושל טעם טוב״.
על טעם אפשר, ואף רצוי, להתווכח. כידוע, טוב של האחד הוא רע של השני, ולהיפך. פרטי לבוש הם שדה קרב שבו טעמים ותפיסות עולם מתנגשות זו בזו, והאופנה היא נשק שמתחמשים בו כדי לקרוא תיגר על הערכים והנורמות החברתיות המקובלות והסטטוס קוו. היא מתפצלת לקטגוריות ותת קטגוריות ויורדת לרזולוציות שלמביט מהצד, עשויות להיראות מגוחכות או מטופשות, אבל עבור הלובש, אופנה היא הגדרה עצמית וביטוי אישי, ועל אלה, גבירותי ורבותי, שווה להילחם עד קצה קצהו של חוט משי.
באופן מסורתי, אופנה הופיעה כאילו שהיתה אצבע בעין, פרח או קוץ, מול שמרנות וקרתנות בלתי נסבלת שצומחת מסביב כמו פטריה רעילה. תת-תרבות הגנדרנים באנגליה של סוף המאה התשע עשרה, עלתה כמחאה כנגד החברה הוויקטוריאנית השמרנית שהעריכה פרקטיות ומוסריות יותר מאשר יופי ואסתטיקה; הפאנקיסטים בסוף שנות השבעים של המאה העשרים קרעו את חולצותיהם ותקעו בהן סיכות ביטחון, כדי לזעזע ולהתריס ולהבדיל את עצמם מהמעמד הבינוני והמעמדות הגבוהים, הבורגניים, השבעים; דראג-קווינס עירערו על הדיכוטומיה המגדרית דרך שימוש בלבוש ואיפור והגדירו מחדש את הגבולות בין גברים לנשים.
מי שמאמין שסגנון אישי, סטייל, הוא מטרה בפני עצמה, ולא אמצעי מוסרי או פוליטי, בעצם מתנגד אינסטינקטיבית לאתוסים המקובלים שהתקבעו בעידן המודרני. היופי הוא זה שמנותק מהעבודה, הפרנסה, הקהילה, המדינה. מתריס כטווס בנוצותיו הצבעוניות.
זו גם הסיבה שבגללה בישראל התקבע בוז כלפי האופנה והיחס השלילי אליה היה אחד מהעקרונות המנחים של הציונות בימי היישוב היהודי ואחרי קום המדינה. הישראלים החדשים, אלו שהגיעו לפלשתינה בעליות הראשונות, החלוצים, ואחריהם לוחמי ההגנה והפלמ״ח והמחתרות, צעירי תנועות הנוער, היו אמורים להיות מיוצרים בשטאנץ אחד. בגדי חאקי, נעלי פלדיום, קוקו וסרפן, חולצה הסתדרותית בצבע תכלת וכובע טמבל. כולם מגוייסים והאסתטיקה היא שולית ומיותרת. פונקציונליות וצניעות הן צו השעה וקישוט נחשב לבזוי ולא רצוי.
האינדיבידואליזם האופנתי היווה איום על הקולקטיביזם הסוציאליסטי. החברה הישראלית, מיליטריסטית ופרולטרית, סירבה לקבל את מי שניסה לבלוט, דחתה את השונוּת, השפילה את הסטייל, הפכה את הגנדרנים לסוטים חברתיים, גינתה אותם וניסתה לגמד אותם בחזרה אל גודלם הטבעי כאדם וחווה בתלבושת אחידה. שהישראלים לא יעזו – בתכלית האיסור! – להביע את עצמם באמצעות לבוש, ובכך יפריעו להגשמת האידיאלים. זו היתה הנדוניה האסתטית הציונית. במדינה שבה הצבעים השולטים הם חום וצהוב, עם השמש הקופחת בחמסין ורגבי האדמה היבשים, הקשת הצבעונית שמפציעה בשמיים היא תזכורת לקיום ססגוני יותר. אך גם היא נדונה להתפוגג ולהיעלם לתוך העננים.
אבל מה הדבר היפה באופנה? שאי אפשר לעצור אותה. תנסה לחסום את הדלת, היא תיכנס מהחלון. תסגור את החלון, היא תסתנן מבעד למרצפות. אנחנו נמצאים בעידן כה מבוזר, כה מקושקש, כה חסר שליטה, עם האינטרנט והרשתות החברתיות וטיקטוק וכוכבי קיי-פופ ואינפלואנסריות וזארה ומיליוני דוגמנים ודוגמניות שמהדסים בכל מקום. המרחב הישראלי הוא כבר לגמרי גלובלי. א.נשים מתלבשים במיטב מחלצותיהם, מתגנדרים, מתקשטים, האפור נהיה ורוד זוהר. אנחנו מסתכלים במראה והנה העור החדש שלנו. נרקיסוס קם לתחייה.
לפרטים נוספים על התערוכה: "התפתחוט" | תערוכה קבוצ
